תוספות על ערכין ב׳

1 מתני' הכל מעריכין - בנזיר דף ב. ובנדרים דף ב. הזכיר כינויים שלא להזכיר שם שמים לבטלה כדאיתא התם ובכאן לא חשש להזכיר שלא היו מזכירין שם שמים על הערכין ערך כתוב בפרשה נדרים דמי עלי ושמין אותו כעבד הנמכר בשוק:

2 מעריכין - אם אמר על אחד בשוק ערך פלוני עלי או אם אמר ערך אותו פלוני עלי נותן לפי השנים הכתובים בפרשת שקלים ולפי שנותיו הולכים:

3 נערכין - אם אמר ערכי עלי או אם אמר אחר עליו ערך פלוני עלי:

4 נשים ועבדים - משלמין לאחר זמן כשנתגרשה האשה או נשתחרר העבד כן פ"ה אי נמי כגון שנתנו להם ע"מ שאין לרב או לבעל רשות בהם ואפילו אין להם נותנין עליהם מיד כדתניא בתוספתא נשים ועבדים נודרים ונידרים אם יש להם בזמן הזה גובין מהם ואם לאו כותבין עליהם וגובין לאחר זמן ועבד אע"ג דגבי מצות יש לו דין אשה לפי ערך זכר הוא נערך דלא אישתמיט תנא דלימא אם היה נערך כאשה:

5 טומטום ואנדרוגינוס נודרין ונידרין - שהרי יש להם דמים ומעריכין את אחרים אם אמרו ערך פלוני עלי נותן ערך אותו פלוני אבל לא נערכין אם אמר אחד עליהם ערך פלוני עלי לא אמר כלום שזכר ונקבה אמורים בפרשה. ל"ה:

6 חרש שוטה וקטן - משמע דאית ליה דמים לחרש והא דאמר פרק החובל ב"ק פה: חרשו נותן לו דמי כולו בחרש שאינו יכול להתרפאות אי נמי פירש ר"ת דחרש בידי שמים אית ליה דמים:

7 מופלא סמוך לאיש - בן י"ב שנה ויום אחד שסמוך לאיש ואינו איש עד י"ג ויום אחד ומופלא קרי ליה על שם שבודקין אותו אם יודע להפלות ולפרש לשם מי נדר לשם מי הקדיש כדקתני פרק יוצא דופן נדה מה::

8 נערכין לאתויי מאי - כלומר הכל דקאי נמי אנערכין דאכולה מתניתין קאי הכל לאתויי נערכין לה"ק:

9 לאתויי מנוול ומוכה שחין - משמע דקאי נמי אעבדים דמתני' ויש להקשות דהא מיבעיא לן בפרק השולח גיטין מב: עבד שמכרו רבו לקנס מהו אלמא אית ליה דמים וי"ל דהכא בטריפה איירי וא"ת ההורגו יתחייב הואיל ואיתרבי בנפשות אלמא איקרי נפש דמהאי טעמא מרבינן להורג בן יום אחד פרק יוצא דופן נדה מד: ואף על גב דשמא נפל הוא וי"ל דהתם בתורת כהנים מוקמינן ליה בשכלו לו חדשיו וכן מוקמינן התם לר' שמעון ב"ג דאמר כל שלא שהה:

10 נדר בערכך נפשות - משמע דאיתקיש ערכין לדמים מנוול ומוכה שחין אינו לדמים ונודרין את אחרים אבל לא נידרין דאין שוה כלום:

11 כל שישנו בדמים נערכין כו' - לאו דווקא דהא איכא דיקלא וארעא אלא כל אדם שישנו בדמים קאמר:

12 קרבנו - גבי סמיכה כתיבי תלתא קרבנו בויקרא ודריש רבי יהודה לחדא מינייהו קרבנו ולא קרבן אביו לשון הקונטרס ואגב חורפיה לא עיין דהתם ליכא אלא תרי ושמא על ראשו דכתיב התם חשיב ליה כמו קרבנו א"נ משאר קרבנו דריש:

13 תחלת הקדש - תמורה שהיא תחלת הקדישה של בהמה זו סוף הקדש סמיכה שהוא סמוך לשחיטה ל"ה והאי דקרי ליה תמורה סוף הקדש בפרק הזהב ב"מ נד: היינו לגבי קרבנו ראשון וא"ת לילף נמי שחיטה מסמיכה ולא ישחוט יורש הא ליתא דאפילו שלוחו לא ממעט לשחיטה:

14 קרבנו ולא קרבן חבירו - וא"ת כיון דאמרינן ס"פ שתי מדות מנחות צג: וסמך ידו ולא יד שלוחו כ"ש לא יד חבירו וא"כ קרבנו ל"ל וי"ל אי לאו קרבנו אמינא דידו למעוטי חבירו אתא אבל שלוחו סומך וא"ת לילף מהכא בכל התורה דאין שלוחו של אדם כמותו ואמאי יליף לה בקדושין פ"ב דף מא: דהוי כמותו וי"ל משום דסמיכה ויבמה ועגלה ערופה שלשה כתובין הבאין כאחד דכתיב ביבמה דברים כה וקראו לו הן ולא שלוחן וכן בעגלה ערופה ומדדו ולא שלוחם וא"ת לילף מינייהו דבכל דוכתא הוי שלוחו כמותו מדאיצטריך למעוטינהו וי"ל דאי לאו הני קראי דקדושין דאשמועינן דשלוחו כמותו הוה מוקמינן להני תלתא קראי דסמיכה ויבמה ועגלה ערופה לדרשא אחריתי:

15 כל בעלי חוברין - חמשה שהביאו קרבן בשותפות כולן צריכין לסמוך עליו ואין אחד סומך על ידי כולן:

16 לית ליה - דסבירא ליה אחד סומך לכולן ולא הוי כסומך על קרבן חבירו הואיל והוא שייך ביה לשון הקונטרס. והכי משמע פרק שתי מדות מנחות צד. ומה תנופה שנתרבתה בשוחטין נתמעטה בחוברין סמיכה שלא נתרבתה בשוחטין אינו דין שנתמעט בחוברין ת"ל קרבנו לרבות כולן אלמא למאן דאמר דלא דריש קרבנו מתנופה יליף ליה ותנן התם אחד מניף לכולם:

17 עובד כוכבים וחבירו מחד כו' - דאין ישראל סומך על קרבן עובד כוכבים ולא על קרבן חבירו מהך מחד קרא נפקי דהני לאו קרבנו נינהו אבל אביו איצטריך קרא דסד"א דיקריב הוא לה' ויקרא א ולא משום דשקולים הם ויבואו שניהם אלא כי היכי שהכהן הוא מקריב קרבן שאינו שלו ס"ד שיסמוך ישראל בקרבן חבירו ובקרבן עובד כוכבים נמי ס"ד דכהן סומך כמו שהכהן נותן לו כדאמר בפרק קמא דתמורה נסכים משל ציבור כדאמר פ' קמא דתמורה דף ב: להכי אתא קרבנו דממעט תרווייהו דמ"מ אינו שלו:

18 לרבות האשה - שאם המירה קרבנה יהא מומר ל"ה. לפי שכל הענין אינו מדבר אלא בלשון זכר כו' ואע"ג דכל התורה כולה נמי בלשון זכר נאמרה מ"מ אמרינן דאיתקש אשה לאיש לכל עונשין אבל בתמורה אי לאו קרא לא הויא שוה לאיש כדאיתא התם פרק קמא דתמורה שם:

19 ורבי יהודה ואם לא דריש - כלומר וי"ו לא דריש כדאיתא בתמורה פרק קמא שם:

20 שאינו צריך לאמו - מפרש במס' סוכה דף כח: כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא. ל"ה:

21 הכל חייבין בציצית - אם יש להם טלית ואם לא יוכל לקנות טלית אינן חייבין לא למ"ד חובת טלית ולא למ"ד חובת גברא מנחות דף מא. דליכא בינייהו אלא כלי קופסא ואע"ג דא"ל מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתווא ציצית מה תהא עליה כלומר וכי אתה מבקש עלילות להפטר מציצית כדמפרש התם א"ל ענשיתו עלה אעשה א"ל בעידן ריתחא ענשינן היינו דווקא באותן הימים דכל הטליתות היו בת ארבע כנפות איכא עונש לאותו שמשנה אותו להיפטר אבל בזמן הזה שרוב הטליתות פטורין אין עונש למי שאינו קונה ארבע כנפות:

22 היודע להתעטף - משום דאמר במ"ק דף כד. כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה שמעטפין טליתם עד שפמם כדאיתא במדרש. ומצאתי בסילוק א' שעשה הר' יוסף ט"ע שנותן ציצית א' מלפניו ואחד מלאחריו מימין וכן לשמאל:

23 היודע להתעטף - וא"ת למ"ד חובת טלית אפי' אינו יודע יתחייב אם יש לו טלית וי"ל דמ"מ לא חייבין כלי קופסא אלא לאותן המחוייבים ויודע להתעטף והלכות גדולות פסק דקיימא לן מנחות שם ציצית חובת גברא הוא מדקא מברכין להתעטף בציצית דהכי דייק בפרק ב' דשבת דף כה: ושם דקיימא לן הכי:

24 אביו לוקח לו תפלין - וגבי ציצית לא נקט לישנא דלוקח דמסתמא טלית יש לו וגבי לולב נמי יכול לצאת בלולבו של אביו אי נמי משום דתפלין דמיהן יקרים שייך בהו לקיחה:

25 הכל חייבין בראייה - פ"ה במס' חגיגה דף ב. חייבין בראיית פני עזרה אבל בירושלמי אמרי עלה הדא דאיתא בקרבן אבל בראיית פנים בעזרה אפי' טף חייבין דכתיב הקהל הנשים והטף ואינה אלא אסמכתא בעלמא דודאי דלא דומיא דהקהל הוא דממעטי' התם נשים מזכורך אלא ודאי נראה דאף בראיית פנים בקרבן אמרינן מיירי דתנן התם בסמוך הראייה שתי כסף:

26 מי שחציו עבד - אבל עבד גמור פטור דכתיב שמות ל״ד:כ״ג את פני האדון ה' מי שאין לו אדון אלא הוא ל"ה והכי מסקינן ואע"ג דתנא בסיפא דמתני' חוץ מנשים ועבדים שאינם משוחררין ומפרשינן התם דבאינן משוחררין כולן אלא חציין צ"ל דרישא דמתניתין לפי משנה אחרונה דחזרו להם ב"ה להורות כב"ש והכי אשכחן בפ"ק דעירובין דף ו: ובפרק אלו טריפות חולין מג: לעולם הלכה כבית הלל והרוצה לעשות כב"ש עושה ומוקמינן רישא לאחר בת קול וסיפא קודם בת קול:

27 ולרבינא דאמר כו' - בפרק קמא דחגיגה דף ד. ומייתי לה מסיפא דמתניתין דהתם קתני עבדים שאינן משוחררין וחיגר פטור מן הראיה דרגלים כתיב פרט לבעלי קבין:

28 הניחא למ"ד - בפ' קמא דחגיגה דף ט. דקתני התם חוגג והולך כל הרגל משום דכל שבעת הימים תשלומין זה לזה שני לראשון ושלישי לשני אלמא כל חד וחד חשוב באפי נפשיה דהא אית ליה תשלומין ואיכא למימר למאן דלא חזי בראשון וחזי בשני חייב:

29 תשלומין לראשון - למי שהיה ראוי ומחוייב בראשון להקריב מקריב והולך כל שבעה ומי שלא נראה בראשון שוב אינו חייב דהא כולן אינן אלא תשלומין לראשון מאי איכא למימר:

30 במשנה ראשונה - קודם שהודו ב"ה היה בחזקת עבד אבל לאחר שחזרו להודות הואיל ובידינו לשחררו כמשוחרר דמי שאין רשות לרבו עליו ולא קרינן ביה אדון אחר ל"ה והא דמיבעיא ליה גיטין דף מב: במעוכב גט שחרור גבי קנס או דילמא כיון דמעוכב גט שיחרור אדון קרינא ביה יש לחלק דגבי עולה לרגל אינו אדונו שאינו יכול לעכבו מלעלות לרגל כדי לעשות מלאכתו אבל מכל מקום אדונו מיקרי:

31 שהגיע לחינוך - פלוגתא היא בפרק ח' דיומא דף פב. חד אמר כבר שית וחד אמר כבר תמני וי"א כבר תשע כבר עשר שמחנכין אותו למצות ל"ה. ולא נהירא דהתם בחינוך קטן להתענות איירי אבל בשאר מצות כל אחד ואחד לפי דרכו כדאשכחן לעיל גבי לולב וסוכה ותפלין:

32 אין מעכבין תינוקות מלתקוע - בפרק ד' דר"ה דף לג. מקשה הספר מדקתני אין מעכבין הא לכתחילה מעכבין לא אמרינן להו זילו תקעו והדר תני אבל מתעסקין בהן שילמדו אפי' בשבת ומשני כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך כלומר בקטן שהגיע לחינוך מתעסקין וא"ת פשיטא דאין מעכבין למ"ד ביבמות פרק חרש דף קיד. קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו וי"ל כגון שהגיע לחינוך שמירת שבת אבל לא הגיע לחינוך תקיעת שופר והוי קצת חידוש: